תלמיד: מורה נעלה, מדוע אינני מצליח להירדם עוד?

מורה: אולי זו השאלה שגורמת לך לנדודי שינה.

תלמיד: אתה מתעתע בי.

מורה: בהחלט, אך רק על מנת שתעתע בעצמך פחות.

תלמיד (מהמהם בהבנה): אז אין גורם.

מורה: האם כשאתה חותך בצל, זהו הבצל שבוכה?

תלמיד: ...

מורה: יופי, עכשיו לך לשטוף כלים.

ואכן, יש את סוגי הכאב שכל שאנו מבקשים מהם הוא רק מנוח. עם זאת, מרובם אנחנו דורשים הסבר. כפי שראינו, הכאב הוא חוויה מהותית לקיום, הוא מלווה אותנו בדיוק כמו פעימות הלב. ועדיין, בכל פעם שהוא צץ, אנחנו שואלים, שלא נאמר זועקים: למה?

עמרי ותומר תוהים בקול רם, מה לכאב ולסיבתיות? בתחתית הבור שחפרנו, גילינו יחד עם ידידנו הוותיק לאקאן שסיבתיות היא היחידה הקטנה ביותר. האם אנחנו עדיין תחת הצל של אריסטו וארבעת הסיבות שלו? האם אנו מצייתים למערכת מוסרית-משפטית שבנויה על תודעת גמול, או שמא אנו שבויים בנרטיב שדורש אשמה והודאה בה כדי להעניק תוקף לגאולה? ומה בין סיבתיות להסבר?

בדרך אל בטן האדמה של הכאב, חפירה אחר חפירה, פגשנו את הבודהה והקספה הערום ["איפה אתה חושב שאתה נמצא?! שים עליך משהו, בחייאת!"] מנהלים דיאלוג טורדני משהו. ממנו עולה שלכאב יש נוסחה מסודרת, אך האם זוהי סיבתיות? ומה בשאלות התלמיד מחולל את הכאב הרבה יותר מהתוכן שעומד מאחוריהן?

לאקאן מסיים לנשנש את ליטרת הבשר שלו, מכחכח בגרונו, ושואל בנימוס [שלא כדרכו]: "אהמ, חברים, אפשר אולי להציע משהו? על מה אתה מדבר קספה?". היה לו עוד הרבה מה לומר, אבל בשלב זה ראשו של הבודהה התפוצץ. לאקאן הביט בעיניו הכואבות של קספה הערום, דרכן ראה קספה את עצמו משתקף, ואת עיניו משתקפות בעיניו בהשתקפות – עד אינסוף, והצביע על כך שמעבר לראייה, שם נמצאת העין. סארטר דחק עצמו דרך חור המנעול, הבודהה עצם את עיניו כמעט עד הסוף וקספה... ובכן...

קיבלתם כאב ראש מכל זה? מצוין, עוד צעד. אז תנו לנו יד ותצטרפו אלינו? כי אם לא, התלמיד מבקש עזרה בשטיפת כלים. וכולנו יודעים מה עדיף – לשטוף כלים או לתת לנו לייק ושיתוף. ככה זה - כדי לקבל, צריך לתת. רק קספה, תלבש משהו בחייאת... שטיפת כלים בעירום אפילו סיינפלד לא מרשה.

לעצום עיניים.

ניקח נשימה עמוקה.

ששששש.

מעגנים את הנשימה בעומק הבטן. והנה מופיעה מחשבה.

רגע לפני שניפרד ממנה ונחזור לנשימות, ניתן לה מקום...

עמרי ותומר מטים אוזן אל הקול הקורא מן המזרח, ובוחנים מקרוב את המושג החרוש ביותר בהגות הדתות הדהרמיות, הביץ' הנצחית: ה-קארמה.

מהי הקארמה אם לא מערכת התחשיבים להצדקת הכאב בעולם?

[פתחו יומני חשבונאות, זה הזמן לערוך רשימות זכות וחובה, טוב ורע, מה המאזן שלכם?]

האם הקארמה היא גורל בלתי ניתן לשינוי? [המשיח בוא יבוא!]

או אולי קריאה לאחריות אינסופית של הסובייקט? [שופנהאואר צועק – אתיקה!]

דרך סבך אופנישדות וסוטרות, נפצח את גלגוליה של הקארמה, נלמד איך צוברים אותה [יש לכם כרטיס חיוב?], איך שורפים אותה [זכיתם בלוטו?], ואיך נזירים עירומים כביום היוולדם קשורים לכל הסיפור [סמוטריץ' לא מרשה].

ועכשיו, רגע לפני שנחזור לנשימה, אל התרגול, אל הרגיעה בחיים, שלחו מחשבות על לייקים ופתחו את ברז השיתוף - הבטיחו לעצמכם גלגול נאה וגאולה מן העולם הבא. כאן ועכשיו. [נו!? איפה הלייק!?]

זה מתחיל עם יללות תנים ברקע.

שעות הלילה פולשות דרך הבגדים, קורעות את המעטפת, ומשתפשפות כנגד העור החשוף – צמרמורת אוחזת בהם, זה מתקרב. הם רוצים שזה יתקרב. הם עצמם שואפים לשם... לנקודה הזו מעבר... אל המקום הזה שבו יש "יותר מדי"... מה כל כך מפתה ב"יותר מדי" הזה?

תומר ועמרי ממשיכים בדרך אחר הדחוי, אבל הפעם מהנקודה ההופכית – הדחוי שהופך למבוקש, למה ששואפים אליו, לנקודה שמאפשרת משהו אחר. "To boldly go where no one has gone before"!

אז קראנו לאורן בן יוסף שיחזור וינחה אותנו במסלול המוליך אל מעבר לאילוסטרציה, אל הסבל או הכאב ששועטים אליו בהתלהבות! נראה שיש משהו בחוויה הזו, של מה שאי אפשר לשאתו, דבר-מה שמרומם אותנו, שמאפשר לגעת בנשגב.

דפיקות על הדלת, חלונות רועדים, טלוויזיות מרצדות, רעשים בלתי-נסבלים, והאוזניים... העיניים... זה סרט אימה או מציאות? למה אנחנו כל כך נמשכים אל הכאב שאנחנו מסבים לעצמנו? ולמה האדם מסב כל כך הרבה כאב לסובבים אותו, לאחרים וגם לאחרות של עולם החי, ואולי אף העולם עצמו...?

עם סוזן סונטג ננסה ללמוד משהו על הכאב של אחרים, על הסבל שאנו גורמים לאחרים, ועל ההתענגות הכרוכה בכך בנו. מה לצמחונות וטבעונות ולשאלת הכאב? ומה בנוגע לעולם, לאקולוגיה, לשמירה על העולם? האם גם בזה יש משהו מה"יותר מדי"? ואיך זה קשור ביצירה?

מבין פיסות האומנות, המוזיקה הקשה, סרטי האימה, והרגעים הללו שמצמררים אותנו עד לשד עצמותנו אורן מוביל אותנו צעד אחד מעבר – אל מחוץ להבנה, האידיאולוגיה והאני – אל גלקסיות רחוקות, סאונד צורם, בחירות קולינריות ומשאלה קטנה אחת של ילד – ננסה לצלול אל מופע של כאב שאנו כמעט לא מדברים עליו, אבל חווים, מחפשים ואולי... יוצרים עמו מדי יום.

ממשיכים ללכת אל עבר הלא-נודע, ומזמינים אתכם להצטרף אלינו ולהיות מופתעים... ואם לא קופץ עליכם איזה משהו מתוך המסך שגורם לכם לצרוח באימה – אז תביאו לייק ואיזה שיתוף, מה... זה כואב לכם?

[דפיקה על הדלת]

שלום!

כנס, כנס. שב. כרטיס בבקשה.

שלום דוקטור, אני רק –

קודם כל כרטיס.

לעמרי ותומר עוד לא כאב מספיק, אז הם החליטו להעמיק חפור מהטראומה, הישר אל הכאב הגולמי. מהי התחושה הזו, שאנחנו חווים בעומק הגוף והנפש, שנראה שלעתים הופכת להיות הקיום כולו? להבין איך בדיוק חשים אותו, אולי מספר לא מעט לרופאים – אבל לעצמנו? מעט מאוד. אז החלטנו לבחון את מהות הכאב דרך שני הוגים – ועוד שלושה.

"כואב לך משהו?"
הוא שואל, ככה, בלי להרים מבט. אבל אין לך מושג מה להגיד. זה לא בדיוק איפה, זה שאני מאז לא מפסיק להרגיש את הכאב הזה. זה כמו שאמר היידגר, דוקטור – יש שם פצע בהוויה. קרע.

"אני לא מבין... פצע, קרע, לוחץ... על מה אתה מדבר?" כי זו לא שאלה של "איפה". והכאב הוא לא אירוע, הוא מצב מתמשך. כמו שולחן שפתאום לוחץ עליך, בלי שנגעת בו. אמרנו את זה לרופא, אבל הוא לא ממש הבין – מה לעשות, לא קרא את ראסל.

והכאב הזה – הוא לא לבד. הוא נלמד. הגוף למד אותו. התרגל לשבת נכון, ללכת נכון, לדבר בשקט, להיראות חזק. והכאב, במקום להתפרץ, התארגן. עד שהפך לטבע. אבל הרופא גם לא קרא בורדייה, אז גם פה אין ישועה.

אין לזה מילה.
כי כמו שכתב בארת. ברגע שזה קורה, נבין את העובדה הבלתי נסבלת – אותו הדבר שמכאיב לנו, בין אם אנחנו חשים אותו או לא, הוא המקום בו אנחנו פוגעים באחרים.

לא, זה...

כואב לך משהו? תזדרז בבקשה, יש הרבה בתור.

אני מנסה פשוט, זה לא כזה פשוט.

אז מה מפריע לך? מה כואב?

זו תחושה לא ברורה, זה לא... זה התחיל אולי בכאב, אבל זה יותר כמו... נוכחות בזו.

נוכחות? לא מבין. מה נוכח? מר... ראסל, כן? מה הבעיה?

הכול התחיל בגלל שולחן דוקטור, ראיתי אותו, חשתי אותו, פתאום זה לוחץ.

שולחן?

כן דוקטור, שולחן.

אני לא מבין, הנה, זה שולחן. מה שאני נוגע בו. כזה?

לא דוקטור, לא השולחן הזה... זה גם לא השולחן עצמו... זה משהו לוחץ.

לוחץ? איפה?

הדיון של תומר ועמרי בדחויים ממשיך, הפעם מדברים על כאב – האם אנחנו דוחים את הכאב מעלינו? ומה זה עושה לנו? איזו מן חברה או תרבות אנחנו הופכים להיות כאשר הכאב שלנו, וגם הכאב של אחרים, דהוי, מושתק, מורדם. אה כן, וגם שופנהאואר יהיה, אז כבר מובטח שיהיה כיף.

אז בואו, צאו מהאדישות, הקשיבו, שתפו, תנו בלייק.

לא נרדמים בשמירה.

-אתה יודע איפה אתה?

שאלה מצוינת, דוקטור. אני קם בבוקר, שוטף פנים ורק אז - בודק את הדופק. אבל בכל יום אני צריך לשאול את עצמי, האם זה הגוף שלי שאת הדופק שלו אני מודד, או רק התחפושת.

עמרי ותומר התחפשו לזבוב והתיישבו על קיר קליניקת הפסיכיאטר. בסוף, בין אם יצליח הלום הקרב להישמע או לא, אם יוכל לדבר, אם נצליח לגייס הקשבה רדיקלית עבורו ובין אם לאו – נשארת שאלה אחת: האם הדרך החוצה מהבלתי נסבל תלויה באחר? והאם... יש בכלל דרך החוצה?

אבל בואו, בואו נחזור לקליניקה...

-אתה מתכוון שאינך יודע כבר מי אתה?

יאללה, מה אני נראה לך... לא יודע מי אני, כמו בשיר של מרוואן מחול? לא, לא – אני מתכוון למשהו עמוק יותר. תראה, שם בשטח, זה ממש מרגיש כמו סיוט, כאילו ירדת מדרגה אחת יותר מדי למטה בסולם יעקב, ואתה שואל את עצמך, האם אלו שדים שמבקשים לקרוע אותך לגזרים או מלאכים שבאים לקחת אותך אל ממלכת הנצח? והאם באמת עדיף לשלוט בגהינום מאשר לשרת בגן העדן?
כל פעם שהוא דיבר, אתה רצית להאמין לו.
כי לשקר יש קול מוכר. אולי אפילו הקול של אמא שלך מהעבר.

-אתה מרגיש שאתה עדיין שם?

אתה שואל אם חזרתי? (מצחקק במרירות)
חזרתי מאיפה? אל מי?
איך קרא לזה ההוא, עם הסיגר? הדחף לחזור למצב האנאורגני. אל תסתכל עלי ככה, אני לא רוצה למות - רק להפסיק להיות. זה לא אותו דבר, תזכור את זה.

ואנחנו? עדיין זוכרים את זה? דבר אחד בטוח, שווה תמיד להאזין, גם אם לא מבינים עד הסוף.

ועל הדרך, תנו לנו איזה לייק ושיתוף. תהיו חברים.

...אומפה אומפה אומפה אומפה

היה אז בוקר היום ה-645 למלחמה בישראל.

האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת האנושות.

לחמנו שם מאז 31 במרץ 2009.

התנהל קרב עקשני, קטלני, הפשיסטים נלחמו בעקשנות.

ממשלת ישראל הייתה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.

בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי שני פודקאסטרים בלבד.

האופק הקדיר במערב, עמרי ותומר היו בעיצומה של חפירה מול המיקרופונים – הדיון על הלומי הקרב טרם נשלם, אך את הכאב עוד חשים מאז הפרק הקודם. עצרנו כשהמילה לא הכילה עוד את החוויה, אך מה מתרחש, מה נשבר שם? זה נלחם בנו בעקשנות, הטראומה, יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.

עמוד השחר עוד לא קם, חצי פלוגה שכבה בדם, אך אנו כבר היינו שם כשהגיעו טנקרד וקלורינדה הנאהבים, הם נשאו זכר לימים בהם מותר היה לדבר על אהבה אסורה בין בני עמים אויבים. עלינו משם בכוח של שתי פלוגות, כשהפצע נפער מולנו הקול הדהד בכל הגבעה, לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם האחר הגדול ניתק עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו.

בשתיים, שתיים ושלושים, הגיע פרויד פושט מדים, הכריז שטראומה זה דבר אחר... הפצצה שנפלה בחדר – זה לא זה. אצל כל אחד זה בהכרח שונה, לא יעזור וגם לא יועיל הלם חשמלי, כדי ללבוש מדים ולשוב חזרה אל החזית. הוא התעקש על היצירה האנושית, מול בונקרים מבוצרים ומאה עשרים (ועוד) ח"כים מעונבים.

בין הגדרות והמוקשים, בין מכות חשמל והפצעים, הגיח אריק לוראן והכריז שהקשר עם האחר הגדול נפל, ההלם אל החלל חודר, אך כאן אין עוצרים - צריך להמציא משהו אחר.

ורצנו אבודי חושים, שיתוף ולייק נתתם – למה? לא יודעים. בסך הכול רצינו לשחרר עוד פרק בשלום... אך מי שעוד רצה לחיות אסור היה לו להיות... במלחמת חדלי האישים.

אומפה אומפה אומפה אומפה...

אתם יודעים שאתם רוצים לתת לזה לייק.

"עד שישוב הים מזעפו / לא, לא נדע / כמה זה עולה לנו"

ומדהים לראות עד כמה דווקא הנציג הבלעדי של ארץ ישראל היפה מזהה בנו דבר מאוד לא יפה. ואולי אפילו, שלא ניתן לשאת אותו כלל. כמה זה עולה לנו, קריאת התיגר הנצחית הזו, חדוות המלחמה, הנאמנות המוחלטת שמאפשרת לנו לשלוח את ילדינו ללא היסוס אל המלחמה, אבל להכניס להם לתיק את כל הפינוקים, שיהיה להם נעים?

עמרי ותומר מארחים לפרק כואב במיוחד של מקרל את רון בן טובים, חוקר ספרות, מחבר ומרצה המחפש אחר מענה לשאלה שאינה נותנת מנוח: מה קורה לשפה בזמן מלחמה?

כי המלחמה אינה שוברת רק את הגוף ואת הרוח – היא משסעת את השפה עצמה. מילים שעד אתמול היו עבורנו מובנות מאליהן, כבר אינן מצליחות להכיל את שחווינו. המכל מתפקע וגודש האירועים מתפרץ אל מעבר לגדרות המילה. אותיות פורחות באוויר והחוויה נותרת תלויה בחלל – בלתי ניתנת לתרגום ולכן, בלתי נסבלת.

רון ייקח אותנו למסע בו ננסה להבין באיזה אופן משפיעה חווייתם של אלו שנפגעו במלחמה על השפה וכיצד הדברים באים לידי ביטוי ממש ביום-יום. הוא יראה לנו כיצד השפה, שהייתה אמורה לעזור לנו לעבד, לדבר, לשתף – אינה עומדת בעומס. ואז מה שנשאר, נשאר בגוף. בטראומה. בבדידות של מי שנפגע – ולא פחות חשוב מכך, של הקרובים לו.

ואם כבר הסובבים אותו, כיצד הם מתמודדים עם האדם החדש שמולם, שהשפה הוחרגה ממנו? יש משהו בהיעדר המילים שפוצע גם את האחר, שמהווה תזכורת בלתי נסבלת למה שאנו לא רוצים לזכור – שזה עולה עולה עולה לנו, וכמה זה עולה לנו.

אז איך כותבים את זה? איך מתארים את מה שהשפה דוחה?
בפרק הקרוב, נצלול עם רון בן טובים אל המקומות שבהם הספרות והשירה – ובעיקר שירת הלוחמים – מנסות לעשות את הבלתי אפשרי: לומר את שלא ניתן לומר.

המעט שנוכל לעשות, הוא להקשיב. ולתת לייק או שיתוף עוד לא הרג אף אחד.

חזרנו

ואנחנו כועסים, אבל מה זה כועסים!

למה? כי למרבה האירוניה בדיוק כשהעמקנו את הדיון ב"זכות להיעזב לנפשך", נראה שנפשנו לא נעזבת לרגע. רצף החיים שוב ושוב נקטע, שירת הסירנות מסיטה אותנו ממסלולנו ואנחנו נזכרים – יש לי גוף, והוא פגיע. אז איך פועלים כשאנחנו יוצאים מתוך עצמנו שוב ושוב בעל כורחנו?

הפעם, עמרי ותומר מגייסים את האמנות כדי לחפש תשובות. הם לובשים את מיטב מחלצותיהם, מפדרים את הלחיים ושמים פעמיהם אל תערוכה של פרנסיס בייקון. שם, כבר מחכה להם דידייה אנזיה, מצחצח את שעון הכיס שלו. מאוד מהר הם מבינים, אלו דווקא פניהם המשתקפות על הזכוכית המכסה את הציור שהופכים את מעשה האמנות למבעית באמת.

אל הגלריה נכנס אביגדור המאירי, ומאלץ אותנו להישיר מבט אל הזוועה הזו. לזכור שלאורגזמת המלחמה יש מחיר, דורש שנכיר בו. שם, מעבר לאסתטיקה, מעבר למעטה היופי, מתחת להגנות, המעטפות, מעבר לנראה – שם אנו נתקלים בבלתי נסבל, במבט המביט בך, חושף אותך, ונפלטת זעקה.

ומה הלאה? איך ממשיכים מכאן?

בתור התחלה, מאזינים, מדברים, ממשיכים את השיח, גם כשנראה שצלילי היירוטים משתיקים את הכול. ואם אפשר לזרוק לנו גם איזה לייק או שיתוף, אז למה לא?