תלמיד: מורה נעלה, מדוע אינני מצליח להירדם עוד?

מורה: אולי זו השאלה שגורמת לך לנדודי שינה.

תלמיד: אתה מתעתע בי.

מורה: בהחלט, אך רק על מנת שתעתע בעצמך פחות.

תלמיד (מהמהם בהבנה): אז אין גורם.

מורה: האם כשאתה חותך בצל, זהו הבצל שבוכה?

תלמיד: ...

מורה: יופי, עכשיו לך לשטוף כלים.

ואכן, יש את סוגי הכאב שכל שאנו מבקשים מהם הוא רק מנוח. עם זאת, מרובם אנחנו דורשים הסבר. כפי שראינו, הכאב הוא חוויה מהותית לקיום, הוא מלווה אותנו בדיוק כמו פעימות הלב. ועדיין, בכל פעם שהוא צץ, אנחנו שואלים, שלא נאמר זועקים: למה?

עמרי ותומר תוהים בקול רם, מה לכאב ולסיבתיות? בתחתית הבור שחפרנו, גילינו יחד עם ידידנו הוותיק לאקאן שסיבתיות היא היחידה הקטנה ביותר. האם אנחנו עדיין תחת הצל של אריסטו וארבעת הסיבות שלו? האם אנו מצייתים למערכת מוסרית-משפטית שבנויה על תודעת גמול, או שמא אנו שבויים בנרטיב שדורש אשמה והודאה בה כדי להעניק תוקף לגאולה? ומה בין סיבתיות להסבר?

בדרך אל בטן האדמה של הכאב, חפירה אחר חפירה, פגשנו את הבודהה והקספה הערום ["איפה אתה חושב שאתה נמצא?! שים עליך משהו, בחייאת!"] מנהלים דיאלוג טורדני משהו. ממנו עולה שלכאב יש נוסחה מסודרת, אך האם זוהי סיבתיות? ומה בשאלות התלמיד מחולל את הכאב הרבה יותר מהתוכן שעומד מאחוריהן?

לאקאן מסיים לנשנש את ליטרת הבשר שלו, מכחכח בגרונו, ושואל בנימוס [שלא כדרכו]: "אהמ, חברים, אפשר אולי להציע משהו? על מה אתה מדבר קספה?". היה לו עוד הרבה מה לומר, אבל בשלב זה ראשו של הבודהה התפוצץ. לאקאן הביט בעיניו הכואבות של קספה הערום, דרכן ראה קספה את עצמו משתקף, ואת עיניו משתקפות בעיניו בהשתקפות – עד אינסוף, והצביע על כך שמעבר לראייה, שם נמצאת העין. סארטר דחק עצמו דרך חור המנעול, הבודהה עצם את עיניו כמעט עד הסוף וקספה... ובכן...

קיבלתם כאב ראש מכל זה? מצוין, עוד צעד. אז תנו לנו יד ותצטרפו אלינו? כי אם לא, התלמיד מבקש עזרה בשטיפת כלים. וכולנו יודעים מה עדיף – לשטוף כלים או לתת לנו לייק ושיתוף. ככה זה - כדי לקבל, צריך לתת. רק קספה, תלבש משהו בחייאת... שטיפת כלים בעירום אפילו סיינפלד לא מרשה.

לעצום עיניים.

ניקח נשימה עמוקה.

ששששש.

מעגנים את הנשימה בעומק הבטן. והנה מופיעה מחשבה.

רגע לפני שניפרד ממנה ונחזור לנשימות, ניתן לה מקום...

עמרי ותומר מטים אוזן אל הקול הקורא מן המזרח, ובוחנים מקרוב את המושג החרוש ביותר בהגות הדתות הדהרמיות, הביץ' הנצחית: ה-קארמה.

מהי הקארמה אם לא מערכת התחשיבים להצדקת הכאב בעולם?

[פתחו יומני חשבונאות, זה הזמן לערוך רשימות זכות וחובה, טוב ורע, מה המאזן שלכם?]

האם הקארמה היא גורל בלתי ניתן לשינוי? [המשיח בוא יבוא!]

או אולי קריאה לאחריות אינסופית של הסובייקט? [שופנהאואר צועק – אתיקה!]

דרך סבך אופנישדות וסוטרות, נפצח את גלגוליה של הקארמה, נלמד איך צוברים אותה [יש לכם כרטיס חיוב?], איך שורפים אותה [זכיתם בלוטו?], ואיך נזירים עירומים כביום היוולדם קשורים לכל הסיפור [סמוטריץ' לא מרשה].

ועכשיו, רגע לפני שנחזור לנשימה, אל התרגול, אל הרגיעה בחיים, שלחו מחשבות על לייקים ופתחו את ברז השיתוף - הבטיחו לעצמכם גלגול נאה וגאולה מן העולם הבא. כאן ועכשיו. [נו!? איפה הלייק!?]

זה מתחיל עם יללות תנים ברקע.

שעות הלילה פולשות דרך הבגדים, קורעות את המעטפת, ומשתפשפות כנגד העור החשוף – צמרמורת אוחזת בהם, זה מתקרב. הם רוצים שזה יתקרב. הם עצמם שואפים לשם... לנקודה הזו מעבר... אל המקום הזה שבו יש "יותר מדי"... מה כל כך מפתה ב"יותר מדי" הזה?

תומר ועמרי ממשיכים בדרך אחר הדחוי, אבל הפעם מהנקודה ההופכית – הדחוי שהופך למבוקש, למה ששואפים אליו, לנקודה שמאפשרת משהו אחר. "To boldly go where no one has gone before"!

אז קראנו לאורן בן יוסף שיחזור וינחה אותנו במסלול המוליך אל מעבר לאילוסטרציה, אל הסבל או הכאב ששועטים אליו בהתלהבות! נראה שיש משהו בחוויה הזו, של מה שאי אפשר לשאתו, דבר-מה שמרומם אותנו, שמאפשר לגעת בנשגב.

דפיקות על הדלת, חלונות רועדים, טלוויזיות מרצדות, רעשים בלתי-נסבלים, והאוזניים... העיניים... זה סרט אימה או מציאות? למה אנחנו כל כך נמשכים אל הכאב שאנחנו מסבים לעצמנו? ולמה האדם מסב כל כך הרבה כאב לסובבים אותו, לאחרים וגם לאחרות של עולם החי, ואולי אף העולם עצמו...?

עם סוזן סונטג ננסה ללמוד משהו על הכאב של אחרים, על הסבל שאנו גורמים לאחרים, ועל ההתענגות הכרוכה בכך בנו. מה לצמחונות וטבעונות ולשאלת הכאב? ומה בנוגע לעולם, לאקולוגיה, לשמירה על העולם? האם גם בזה יש משהו מה"יותר מדי"? ואיך זה קשור ביצירה?

מבין פיסות האומנות, המוזיקה הקשה, סרטי האימה, והרגעים הללו שמצמררים אותנו עד לשד עצמותנו אורן מוביל אותנו צעד אחד מעבר – אל מחוץ להבנה, האידיאולוגיה והאני – אל גלקסיות רחוקות, סאונד צורם, בחירות קולינריות ומשאלה קטנה אחת של ילד – ננסה לצלול אל מופע של כאב שאנו כמעט לא מדברים עליו, אבל חווים, מחפשים ואולי... יוצרים עמו מדי יום.

ממשיכים ללכת אל עבר הלא-נודע, ומזמינים אתכם להצטרף אלינו ולהיות מופתעים... ואם לא קופץ עליכם איזה משהו מתוך המסך שגורם לכם לצרוח באימה – אז תביאו לייק ואיזה שיתוף, מה... זה כואב לכם?